12 שנות מאסר בגין גרימת מוות בעת קטטה על חוב כספי של 400 ש"ח בלבד

1.         הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק").

2.         בגדר הכרעת הדין פורטו בהרחבה הנסיבות בעטיין הורשע הנאשם כאמור, ומשכך, לא אכביר מילים בתיאורן שלא לצורך בשנית. בקצירת האומר יצוין, כי בעקבות קטטה אלימה במיוחד, שפרצה בין הנאשם לבין נדב כהן ז"ל (להלן: "המנוח"), על רקע חוב כספי בסך של 400 ש"ח, שמקורו בתכשיטים שרכש השני מהראשון, קופדו חייו של המנוח. המנוח נפטר כתוצאה ממפרצת מדומה שנוצרה ושהתפרצה על רקע חבלה טראומטית שהסב לו הנאשם - אם באמצעות מוט ברזל קטן (אותו נעץ בעינו) או גדול (עמו הכה אותו בגבו ובראשו), אם באמצעות מהלומות כאלו או אחרות שהטיח במנוח. בהכרעת הדין נקבע, כי פציעתו החמורה של המנוח, בגינה הובהל לבית החולים בעודו מחוסר הכרה ובעל פלג גוף שמאלי משותק, עת אובחן כסובל מפגיעה קשה ומשמעותית בעורק התרדמה ובעצב הראייה של עין ימין, כמו גם משבר בגג ארובת עין ימין, נגרמה כתוצאה ישירה ממעשי האלימות בהם נקט נגדו הנאשם במהלך הקטטה ביניהם. בסופו של יום הוכח, כי הנאשם תקף את המנוח מיוזמתו, בין היתר, באמצעות שני מוטות ברזל, וכי המנוח נפטר, כאמור, עקב מפרצת מדומה טראומטית.  

3.         במסגרת הראיות לעונש העידה המאשימה את גב' הגר כהן, אחותו של המנוח; בנוסף, הגישה המאשימה את הרישום הפלילי של הנאשם, וכן מכתב שהוגש לבית המשפט מטעם אמו של המנוח.

גב' כהן העידה, כי גדלה עם המנוח בצוותא באותו החדר עד גיל 15, וכי היו "חברים הכי טובים". עוד העידה, כי בשל גירושי הוריהם, אז היה בן 16, נקלע המנוח למצוקה ו"קצת התדרדר, לא מצא עצמו", זאת הגם ששמרה עמו על קשר רציף. בנוסף העידה אודות תוכניותיו של המנוח לעתיד: "בשנים האחרונות הוא רצה לחזור לקו ישר, החל לחזור בתשובה, החל ללמוד תורה בערב בשיעורים ושיפוצים בבוקר. באחד הימים הוא בא ואמר לי שהוא מוכן לשידוך".

כאשר ביקרה את המנוח בבית החולים התקשתה לראותו במצבו הקשה, מאז שנפטר התדרדר מצבו של אביה (מהלך שהחל עוד בשלב אשפוזו של המנוח בבית החולים), ובנסיבות העניין נזקקו בני המשפחה לטיפולים פסיכולוגיים.

במכתבה לבית המשפט ציינה אמו של המנוח, כי הסבל שחוותה בעקבות הפרשה מאמיר כדי "גהינום עלי אדמות", מושג שהפך למציאות חייה. עוד הדגישה את החלל העצום שנפער בחייה לנוכח פטירתו בטרם עת של בנה, בנסיבות כה טראגיות. אמו של המנוח סובלת מחרדה קיומית וממצוקה תהומית, קשות לתיאור, וכן מכאב בלתי נסבל שאינו נותן מנוח אלא לרגעים קצרים. עוד גינתה את האלימות ששמה קץ לחיי המנוח. אמו של המנוח ביקשה להימנע מעדות בבית המשפט, שכן לא היה בכוחה להביט לעבר הנאשם - האדם שקטל חיי בנה ושמראה פניו עלול להיצרב בזיכרונה לעד. 

4.         מטעם ההגנה העידו חברו של הנאשם, מר יקותיאל וזאנה, וכן בנו של הנאשם, מר שלומי אבשלום. כמו-כן, הגישה ההגנה תצהיר מטעם בתו של הנאשם, גב' חן אבשלום (נ/ע/1), תעודת גמר לימודי יהדות של הנאשם בכלא "רימונים" (נ/ע/2), כמו גם אישור בדבר מצבו הרפואי של הנאשם (נ/ע/3). 

מר וזאנה העיד, כי היכרותו עם הנאשם משתרעת על-פני שנים ארוכות, וכי עם היוודע לו דבר הפרשה נתקף הלם. את הנאשם הוא מכיר כאדם טוב הנכון תמיד לעזור, נוח לבריות ואהוב, שמעולם לא התווכח. הנאשם נתון בתהליך של חזרה בתשובה, וזו היא דרכו.

בנו של הנאשם עומד על סף גיוסו לצה"ל. את הנאשם הוא מכיר כאיש של עבודה, אדם טוב ותורם לזולת, שאת מירב שעותיו מבלה מחוץ לבית. עת היה בן 6 התגרשו הוריו, ובעקבות תאונת דרכים החל הנאשם לחזור בתשובה. בנו של הנאשם ביקש לגור עם אביו, אך לצערו הדבר לא הסתייע, ומשכך, גדל בפנימיות למשך מספר שנים, עד שבשלב מסוים הצליח לממש רצונו. וכך העיד: "את החינוך שלי קיבלתי מהאבא ומה שאני היום זה בזכות אבא". הנאשם הוא, אפוא, שהדריכו בחייו, עת שימש לו מודל לחיקוי. בנסיבות אלו, ביקש שלא להחמיר בעונשו של הנאשם, ובתוך כך להתחשב בילדיו התלויים בו. עוד העיד, כי מאז נעצר הנאשם חלה התדרדרות במצבו, לרבות מבחינה נפשית. 

            בתצהיר שהוגש מטעם בתו של הנאשם (נ/ע/1) צוין, כי משחר ילדותה זכור לה, כי אביה תמיד פעל לטובת חינוך ילדיו והגן עליהם. ודוק: הנאשם "הוא אדם יקר ואיש טוב, שלא רצה להזיק לאיש". לאחר גירושי הוריה ביקשה אף חן לדור עם אביה, אך הדבר לא הסתייע עד הגיעה לגיל 18, אז מימשה רצונה. את תקופת מגוריה עם הנאשם זוכרת חן לטובה, אז שב אליה ביטחונה העצמי בעוד הלה דאג לכל מחסורה וטיפל בה ברוך ובאהבה. מאז חזר בתשובה, עסק הנאשם במתן עזרה לזולת ומעשים טובים. הנאשם מהווה, אפוא, דמות חשובה בחייה, ובו גאוותה.

תעודה מטעם רבנות שב"ס (נ/ע/2) מעידה, כי הנאשם השתתף בהצלחה בלימודי יהדות במדרשה שבבית הסוהר, עמד בכל המטלות הנדרשות והגיע להישגים נאים במבחנים.

מסמך מטעם בית סוהר "רימונים", מיום 9.7.09 (נ/ע/3), מלמדנו, כי הנאשם מקבל טיפול תרופתי נגד מחלה פפטית, וכן סובל משומנים בדם.

5.         תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם מלמדנו, כי הנאשם גרוש בן 50, אב לארבעה ילדים, שבטרם מעצרו עבד כעצמאי והתגורר בבית אמו. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם בעל דימוי עצמי נמוך ואישיות אגוצנטרית, שמשפחת המוצא שלו מהווה לו כיום מקור תמיכה עיקרי. מעברו עולה, כי הנאשם היה מעורב בעבירות רכוש, סמים ואלימות, לרבות כלפי בת זוג. בתקופת מבחן שהושתה עליו בתיק אחר, התקשה הנאשם לשתף פעולה עם שירות המבחן באופן מלא. הנאשם לא רואה עצמו כאדם אלים, ומשכך, מתקשה להתחבר לחלקים האלימים שבאישיותו. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם נוטל אחריות חלקית על מעשיו, תוך שמתקשה להביע אמפתיה כלפי הקורבן. זאת ועוד: הנאשם נהג, מבחינתו, מתוך הגנה עצמית, באשר הוא, לדידו, היה המותקף. מדברי הנאשם עלה, כי לא התכוון לפגוש את המנוח באותו היום, כי אם אך לאיים עליו מילולית בלבד. לכן, מתקשה הנאשם לראות את מותו של המנוח כתוצאה ישירה של התנהגותו. בנסיבות אלו, המליץ שירות המבחן על עונש מוחשי מציב גבולות.  

6.         בסיכומיה לעונש הטעימה באת-כוח המאשימה, כי תוצאתו הטראגית של האירוע נשוא כתב האישום הנה אובדן חיי אדם. המנוח נחבל באורח אנוש כתוצאה ממעשי הנאשם, ולאחר שבועיים של אשפוז במצב קשה נפטר. משעסקינן באלימות כה חמורה, ובנסיבות העניין, מדובר אפוא בגבול העליון של עבירת ההריגה, הנושק לעבירת הרצח. זאת ועוד: לפנינו אירוע אלימות מתמשך, כך שהנאשם יכול היה לסגת מן הקטטה בשלבים שונים, ולמנוע את התוצאה הקשה שלה. לפיכך, על נסיבותיו האישיות של הנאשם לסגת מפני חומרת העבירה והצורך למגר את תופעת האלימות הפושה בחברה. עברו הפלילי של הנאשם וודאי שאף הוא לא נוטה לו חסד, שעה שלא שיקם עצמו ושב לשדה הפלילי, מה גם שלא הביע חרטה כנה ומלאה על מעשיו. לסיכום, עתרה להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על-תנאי, וכן פיצוי למשפחת המנוח.

7.         בסיכומיו לעונש הטעים הסנגור המלומד, כי הנאשם התחרט על מעשיו והביע צער עמוק בגינם. עוד הדגיש, כי למנוח חלק בלתי מבוטל בהשתלשלות העניינים, שהרי הוא שרצה להגיע לזירה, הוא שגם פגע באמון שרחש כלפיו הנאשם בשעה שלא פרע את חובו. לא-זו-אף-זו, המנוח השתייך לקבוצת שוליים והסתבך לא אחת בפלילים. יוזכר, כי המנוח לא ביכר לסגת מן הזירה, ותרם משל עצמו למעגל האלימות. מוטות הברזל לא הוכנו מראש על-ידי הנאשם, אלא נמצאו בזירה באופן ספונטאני. עם נפילת המנוח ארצה, לא המשיך הנאשם להפליא בו מהלומותיו, תוך שעזב המקום. נסיבות חייו של הנאשם אמנם קשות ומורכבות, אך הלה התעלה מעליהן, נגמל מסמים, החל לחזור בתשובה, ובתוך כך חינך את ילדיו למופת. עברו הפלילי של הנאשם אינו עומד לו כיום לרועץ, שכן אין בו כדי להעיד על קווים לדמותו של עבריין. מעבר לכך, סובל הנאשם ממחלה המחייבת לעתים את אשפוזו בבית חולים. ואם בכך לא סגי, הרי שהתנהגותו של הנאשם בתקופת מעצרו הנה ללא דופי, ומהלך שיקומו לא נפסק. לכן, לפנינו עבירה של הריגה במדרג התחתון, שרף הענישה ההולם שבצדה נאמד, למרב,  במספר שנות מאסר בודדות בפועל. באשר לפיצוי משפחת המנוח עתר לכך כי יהא ישים ובר מימוש.

בתמיכה לטיעוניהם הגישו באי-כוח הצדדים, מזה ומזה, פסיקה מתאימה.   

8.         הנאשם מימש זכותו לחתום את משפט במילים הבאות: "אני מבקש להתנצל על מה שקרה ולהביע צער בפני משפחת המנוח. הדבר לא היה ראוי ולא צריך היה להיות. אני לא רציתי שיקרה דבר כזה. אני ממש משתתף בצערכן ומבקש סליחה" (פרוט' הדיון מיום 12.7.09, עמ' 9).

9.         הנאשם קיפד פתיל חייו של אדם צעיר - עולם ומלואו. עולם זה לא הכרנו, וראיות המאשימה לעונש קירבונו אך במעט לעולם התוכן הכרוך במושג המופשט "המנוח", למשמעות הבלתי נתפסת של אובדן פתאומי של חיי אדם, מנקודת מבטם של הקרובים לו ביותר. שחזורים בדיעבד של הקונסטלציה המדויקת שגרמה למותו של המנוח אינם עוד רלבנטיים ואין בהם אלא כדי להכות על חטא, כיצד זה אירע שדרגת האלימות בה נקט הנאשם הסלימה עד כדי שימוש כה ברוטאלי במוטות ברזל, עד כדי אובדן שיקול דעתו, בעודו מכלה זעמו בזה קורבנו. חובו של המנוח כלפי הנאשם, בסך 400 ש"ח, אמנם זניח לכאורה. דא עקא, שאותו החוב גירה עקב אכילס האצור במעמקי אישיותו של הנאשם - כבודו העצמי - אותו ראה נרמס בזלזול על-ידי המנוח, בעטיו הכריז עליו מלחמת חורמה. הנאשם ראה עצמו נבגד ומנוצל על-ידי המנוח, ומשכך, ביקש להשיב הסדר הנכון על כנו, ובכך, כך לכאורה, לעשות צדק. הנאשם לא מצא את כוחות הנפש להבליג על מה שנתפס בעיניו כעלבון צורב, להתעלות אל מעל יצריו האפלים והמסוכנים, להאמין כי מלאכת תיקונו של המנוח, ככל שנדרשה, חורגת ממסגרת סמכותו, כל שכן אם אלימות היא לו אמצעי עזר מעין שיפוטי, מעין חינוכי. את גרסת המנוח כבר לעולם לא נשמע, אך במראות העונש החמור שגזר עליו הנאשם צפינו - אם בתיעוד מהלך אשפוזו בבית החולים, ואם בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות.

10.       האלימות הפושה בחברה אינה יודעת גבול או שובע. מעשים אלו הפכו, למגינת הלב, לשגרת חיינו, ואין לבית המשפט אלא לעמוד כחומה בצורה כנגד הללו המאיימים להפר סדר חברתי בסיסי. האינטרס הציבורי זוכה כאן לבכורה, שהרי בביטחון אישי של כל אחת ואחד עסקינן. הקלות הבלתי נסבלת בה נוטל לעצמו אדם רשות לנקוט באלימות מכל זן ומין אינה אפשרית בחברה מתוקנת, ומשכך, חובתם של כל אזרח, קל וחומר - של רשויות אכיפת החוק, שלא לפתח אדישות או סבלנות כלפי התופעה המצערת, לצאת נגדה בכל הזדמנות, מתוך כוונה למגרה. הפרשה דנן מהווה תמרור אזהרה חד-משמעי בעבור כולנו, למען נזכור כוחה להשחית של התגרות מילולית, שאך בחלוף מספר רגעים גועשת - בוערת - מסלימה - שופכת דמים. אכן, החיים והמוות ביד הלשון.